אימפקט, זה כל הסיפור

מה הופך תורם לפילנתרופ, למשקיע חברתי? הרצון לשנות, לתקן להשפיע, הוא מבחינתי המפתח. הרחק מאחור נשארים המניעים האחרים: החובה המוסרית, רגשי האשמה ולא פחות, ההנאה מעצם הנתינה.

לתובנה הזו הגעתי רק בשנים האחרונות. בתחילת המסע הפילנתרופי שלי, לפני כחמש עשרה שנה, כשרק עשיתי את צעדי הראשונים בתחום, נהניתי מעצם הנתינה וכמובן משיתוף הפעולה עם אבי ז"ל, מייסד הקרן המשפחתית שלנו, קרן משפחת צבי ועפרה מיתר. כן, אני דור שני לנתינה משמעותית לחברה.

מה שרואים מכאן לא רואים משם
בהיותי עורכת דין, מראשית הדרך החלתי כללים עסקיים גם על הנתינה שלנו: בחינה מוקדמת של מהות הפרוייקט והאנשים המובילים אותו, התקציב, לוחות הזמנים וכמובן ביקשתי ולרוב גם קיבלתי, דיווחים תקופתיים. בשלב השני, כבר ראינו עצמנו שותפים בכל פרוייקט בו תמכנו וביקשנו לקחת חלק בקבלת החלטות מהותיות ואסטרטגיות, אך זאת מבלי להתערב בהחלטות השוטפות, מתוך כבוד והערכה למקצוענות של העוסקים במלאכה.

שמחתי מאד בפעילותי בקרן ובתוצאות פעילותה, אבל בכל זאת משהו היה חסר. כל שקל שנתנו היה רק שקל אחד שהושקע וגם אם הושקע נכון והשפיע על מסלול חייו של מי שקיבל אותו, עדיין, ההשפעה שלו היתה מוגבלת בעיני. ראוי לאמר שהיו לנו הצלחות לא מבוטלות: הסטודנט המלגאי מהעדה האתיופית, אשר התקבל לתואר שני בתכנית פובלרייט היוקרתית; מוסררה, בית הספר לאמנות ולחברה ע"ש נגר, שהמלגות שאנו מעניקים לסטודנטים מרקע סוציו אקונומי נמוך, להגשמת חלומם לעסוק באמנות, סייעו לבית הספר להעשיר את מגוון תלמידיו ואפשרו לסטודנטים ולבוגרים שלו להגיע הישגים מרשימים; מיתר אופרה סטודיו, המכשיר בוגרי אקדמיות למוזיקה לקראת שירה מקצועית בבתי אופרה, שהפך לבית היוצר לזמרי אופרה מקצועיים ומצוינים שרבים מ-80 בוגריו מופיעים בבתי האופרה בארץ ובעולם; וכמובן, מרכז צבי מיתר ללימודים מתקדמים בפקולטה למשפטים באוניברסיטת ת"א, אשר מהווה דוגמא ומופת לפקולטות למשפטים מובילות בעולם ובוגריו משמשים כיום שופטים, מרצים למשפטים ורגולטורים ומשפיעים השפעה ממשית על החברה בישראל. חשוב לומר כי בשתי הדוגמאות האחרונות שציינתי הסתבר, בדיעבד, כי מידת השפעתה של תרומתנו לא היתה מוגבלת כלל. ההבנה הזו עודדה אותי להתמקד בתרומות בעלות השפעה רחבה ומעמיקה באמצעות תמיכה בתשתיות רחבות. אבל בכך אני מקדימה את המאוחר.

לא הכל ורוד, או, מה עם הישראלים?
לצד הנחת שחשתי לנוכח ההצלחות, התפתח בי תסכול גדול. תסכול לנוכח מכלול הצרכים והבעיות בחברה הישראלית הדורשות טיפול ונותרות ללא מענה, במציאות בה הפער בין עשירים לעניים, בין מרכז לפריפריה, רק הולך וגדל. תסכול אל מול מיעוט הישראלים שרואים בנתינה דרך חיים, זאת, למרות המספר ההולך וגדל של בעלי יכולת כלכלית משמעותית בישראל, ה"סטארט אפ ניישן".

מצדקה לפילנתרופיה ומפילנתרופיה להשקעה חברתית
לפני כעשור, הוקם בארץ סניף של ארגון Jewish Funders Network ובקיצור JFN, ארגון שכשמו כן הוא: רשת של תורמים ופילנתרופים המשתפים מנסיונם וחולקים מידע, במטרה ללמוד ולעזור לחבריה לשפר את תוצאות ולהגדיל את תנובת התרומות שלהם. ראיתי בכך הזדמנות  ללמוד מפילנתרופים מנוסים והחלטתי להצטרף. פגשתי משפחות ואנשים הדומים לנו ושונים מאיתנו, אשר המשותף לכולם הוא העיסוק בתחום הנתינה באופן מתמשך, בצורה מתודית ומכוונת מטרה, והמטרה היא שינוי, אותו מרכיב אשר הזכרתי בראשית דברי.

ב  JFNלמדתי חשיבה פילנתרופית אסטרטגית מכוונת מטרה. המנהג העתיק של מתן תרומות כמעשה צדקה ו"תיקון עולם" יהודי, התפתח ברבות השנים לכדי השקעה חברתית שיטתית ומסודרת. גם התחלתי להבין את חשיבותה של ההשקעה בתשתיות. בכנסים הבינלאומיים השנתיים נחשפתי לטיעונים של דן פלוטה Dan Pallotta)) על חשיבות התמיכה דווקא בהוצאות השוטפות של ארגונים (בניגוד לנטייה הרווחת של ייחוד כספי תרומות אך ורק למימון פעילות ממוקדת ותכנים מוגבלים) וזאת כדי לבסס יציבות ולשמור על איתנותם של ארגונים שלא למטרות רווח ולמשוך אליהם את המנהלים והעובדים הטובים ביותר.

אנשים טובים באמצע הדרך
בJFN גם פגשתי את חברתי עדנה פסט, עורכת דין לשעבר ויזמת בנשמתה, שעוסקת בהשקעה חברתית שנים רבות. באחת משיחותינו על הסיבות המונעות מישראלים לתרום שאלה אותי עדנה מדוע שלא ננסה להקים קתדרה לפילנתרופיה במסגרת מרכז צבי מיתר? הלסת שלי נפלה לשמע השאלה! לא האמנתי שהיה דרוש אדם אחר כדי לעשות "אחד ועוד אחד", לחבר עבורי את הנקודות ולראות את התמונה בבירור. הרי הפקולטה למשפטים באונ' ת"א היא ביתי כבר שנים רבות. לא רק ששם למדתי ושם הכרתי את בעלי, הרי מעורבותי בוועד המנהל של מרכז צבי מיתר קירבה אותי לעשייה שם בצורה עמוקה ומשמעותית. בעדנה מצאתי את השותפה האידיאלית. היה לנו רקע משפטי משותף וניסיון כתורמות ולא פחות חשוב, שתינו שמנו את האגו בצד ופעלנו נמרצות לקידום המטרה. זה לא ברור מאליו. בתור תורם, אתה די בודד במערכה.

תורמת היא רק תורמת
למביט מן הצד קשה אולי להבין את המורכבות. "מה הבעייה? אם רוצים לתרום תורמים" משפט זה בווריאציות שונות שמעתי לא פעם. נתינה משמעותית מלווה בהתלבטויות רבות ובהשקעת זמן רב בליווי הצמוד. את מעורבת, אבל לא ממש. גם אם את חברת הנהלה, תמיד תיוותרי גורם חיצוני. משמעות הדבר שהיכולת לדחוף את אנשי הארגון לפעולה, מותנית בכישורים הבינאישיים של התורמת וברמת הפתיחות של מנהלי הארגון. ונוסף לכל, קיים גם החשש לתת אמון בתורמים אחרים וספקות לגבי היכולת לתאם ולהגיע להסכמות.
חוויתי זאת גם בתהליך הקמת המכון.

מיד לאחר פגישתי עם עדנה התקשרתי לפרופ' רון חריס, דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב באותה העת, והעליתי בפניו את הצורך בהקמתו של מכון לחקר הפילנתרופיה. פרופ' חריס, אותו היכרתי היטב בישיבות הרבות של וועד המנהל של מרכז צבי מיתר ללימודים מתקדמים, היה מנומס והקשיב לי, אך יחד עם זאת קשה לי לומר שהוא התלהב, אולם הבטיח לי לבדוק את הרעיון. משעברו חודש וחודשיים ודבר לא קרה, פניתי אליו שוב והבנתי ממנו שלא ניתן יהיה לקדם את הרעיון מבלי שאחד המרצים בפקולטה ייקח על עצמו להוביל את המכון ולעשות את העבודה וזאת לאור עיקרון החופש האקדמי. הוא קישר את עדנה ואותי לעו"ד גליה פיט, ששימשה באותה העת סגנית מנהלת הקליניקות המשפטיות בפקולטה והתלהבה מאד מהרעיון. לאחר מספר ישיבות בהם העלינו בעזרתה על הכתב את המתווה לפעולה, הוזמנו עדנה ואני, לבוא ולדבר בפני חברי הפקולטה למשפטים במסגרת "צהרי יום ד'". כך מכונות הפגישות במסגרתן הם נפגשים לארוחת צהרים ולהצגת רעיונות ומחקרים ראשוניים, בצורה בלתי פורמלית ומחליפים דעות. הרמנו את הכפפה והגענו לשם בניסיון לשכנע מי מהם לקדם את הרעיון שלנו: הקמת מכון משפטי לחקר הפילנתרופיה, מתוך ראייה מעשית ויישומית. שאיפתנו היתה שהתובנות שיתפתחו במכון ישפיעו על השדה הפילנתרופי בארץ ויביאו לתוצאות בשטח. הפגישה היתה נעימה, אך האתגר לשכנע אותם לקבל את הרעיון לא היה קל כלל וכלל. נושא הפילנתרופיה על אף שהוא מתבסס על הרבה תחומים משפטיים (מיסים, תאגידים, משפט מנהלי), איננו מפותח בישראל כלל. רק טבעי הדבר שכמדינה צעירה יחסית שהחלה דרכה כסוציאליסטית, לא היה צורך ומקום בפילנתרופיה (הכוונה לפילנתרופיה פנימית, שהרי ידוע לכל שתרומות רבות זרמו לאורך השנים מיהודי העולם טרם קום המדינה ולאחריה ועד לימינו אנו). אך מאז המהפך הפוליטי נשתנו הדברים מאד וארגוני החברה האזרחית בישראל מהווים מרכיב חיוני וחשוב בצד השוק העסקי והמגזר הציבורי.
לשמחתנו הרבה, הצלחנו לעורר את סקרנותו של פרופ' יורם מרגליות, מרצה בכיר למיסים שהפך למנהל האקדמי של המכון, ואילו גליה פיט קפצה הישר למים העמוקים של ניהול המכון בפועל.

כמובן, שהיה העניין של מציאת מימון להקמת המכון והפעלתו. חוץ מעדנה ומהקרן המשפחתית שלנו, עוד שתיים מחברותי הטובות והנדיבות, עירית רפפורט מז'נבה ומרשה ריקליס מניו יורק, התלהבו מהרעיון לתמוך ולקדם פילנתרופיה ישראלית והביעו הסכמתן לתרום לטובת הקמתו והפעלתו לתקופה של חמש שנים. העובדה שכל התורמות הראשונות של המכון לפילנתרופיה הן נשים, היתה בונוס מבורך.

בפעם הראשונה במסע הפילנתרופי שלי, מצאתי את עצמי בשותפות טובה ומוצלחת.

תזמון נכון
בשנת 2013, תחום המשלב משפט ופילנתרופיה כבר היה מפותח ברחבי העולם אך בישראל לא היתה בנמצא תכנית אקדמית משפטית הבוחנת את תחום הפילנתרופיה. (ראוי לומר שהיו גורמים אחרים שחקרו אז פילנתרופיה, שלצערי נסגרו או שינו מיקוד מאז, כדוג' "המרכז לחקר הפילנתרופיה בישראל" בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית שהתמקד בתפקיד הפילנתרופיה והשפעתה על המדיניות החברתית והחברה האזרחית והמרכז הישראלי לחקר המגזר השלישי באוניברסיטת בן גוריון שמטרותיו היו לפתח ידע וביצוע מחקרים וניתוחי מדיניות שישמשו לקביעת מדיניות בנושאים הקשורים למגזר השלישי ולחברה האזרחית בישראל).

בכנס המקדים להקמת המכון, שכותרתו היתה: "למה לי פילתנרופיה עכשיו"  כבר השתתפו כ200 איש: תורמים, חוקרים ואנשי מפתח בתחום הפילנתרופיה בישראל וידעתי שאנחנו בכיוון הנכון. הכנס הופק בסיוע עם יוזמת יכולים- נותנים, היוזמה לקידום הנתינה הפרטית בישראל בראשות שוקי ארליך ובניהולה של מיה לפיד וJFN ישראל, בראשותה של מאיה נתן.
למחרת התקשר אלי פרופ' חריס וסיפר לי שקיבל טלפון נזיפה מהמחלקה לפיתוח משאבים באוניברסיטה, מחלקה שכיום, מתוקף תפקידי הנוכחי כיו"ר משותף של הקמפין לגיוס כספים של האוניברסיטה, אני עובדת בצמוד לעומד בראשה, סגן הנשיא עמוס אלעד. מהות הנזיפה היתה תרעומת על כך שקיימנו באוניברסיטה כנס מעין זה, מבלי ליידע אותם ומבלי להזמינם. בקיצור, תפסנו את תשומת הלב גם של השדה הפילנתרופי וגם של האוניברסיטה, שכמובן בירכה על ההזדמנות להיות חתומה על מכון המקדם פילנתרופיה ישראלית. תצוגת תכלית חשובה לתורמי האוניברסיטה מחו"ל.

וכך, אחרי שקיבלנו את ברכתו של פרופ' יוסי קלפטר, נשיא האוניברסיטה דאז, יצאנו לדרך, לאחר תהליך שנמשך כשנה וחצי.
ב21 למאי 2014, התקיים בביתי ערב השקה למכון למשפט ופילנתרופיה תחת הכותרת "אקדמיה בשירות הפילנתרופיה לקידום החברה בישראל". אבא שלי, צבי מיתר ז"ל, שהיה גם המורה שלי לחיים ונכח כמובן באירוע, אמר לי שהוא "אוכל את הכובע" לאחר שהביע ספקות רבים לגבי נחיצות המכון והסיכוי לממש את הרעיון.

התגשמות החלום
תרומת המכון למשפט ופילנתרופיה  לעולם ההשקעה החברתית בישראל בתקופת קיומו הקצרה יחסית, לא תסולא בפז. מיד עם הקמתו הפך המכון לשחקן משמעותי בתחום, אשר מניב מחקרי עומק בתחומים מגוונים, מפילנתרופיה בחברה החרדית ועד המניעים הפילוסופיים לנתינה; תוף שיתוף פעולה עם מוסדות אקדמים ידועי שם בחו"ל. חברי המכון, בראשותה של עו"ד גליה פיט, רבת האנרגיה והכישורים, מפיקים ניירות עמדה עבור גורמים ממשלתיים; מדריכים את הרפרנטים לענייני פילנתרופיה במשרדי הממשלה; מנהלים מעבדת מידע של נתונים על הנתינה בישראל על מקורותיה השונים ועל הנתינה לישראל מיהודי התפוצות, מובילים פורומים אקדמאיים בינתחומיים בנושא ומקדמים מאד את השיח בתחום. בנוסף, הפך המכון גם לפלטפורמה חשובה לקידום הנתינה בישראל. הוא המקום בו נפגשים שחקני מפתח שקודם לא נפגשו ולא החליפו ידע ודעות: קרנות ציבוריות, רגולטורים רלוונטים וגורמים ממשלתיים, כמו הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, משרד האוצר והביטוח הלאומי וגם קרנות פרטיות ותורמים פרטיים. ביוזמת המכון הונעו מהלכים חשובים בתחום הפילנתרופיה בישראל. כדוגמא, אציין כאן רק את "קשת", קרן שיתוף תורמים ((donors advised fund הראשונה בישראל, שהמכון ביחד עם יכולים נותנים, היה שותף מרכזי בגיבוש הרעיוני ובמאמץ הרגולטורי להקמתה.

וכמובן, כמכון אוניברסיטאי מתקיימים בו גם קורסים לסטודנטים במסגרתם נבחנים תפקידה והשקעתה של הפילנתרופיה בישראל ונידונות הדילמות והמורכבות של המגזר ויחסיו עם המגזר הממשלתי.

חברי המכון מובילים את השיח ומקדמים את התחום באופן העולה על כל ציפיותי.

בתום כהונתו של פרופ' מרגליות כמנהל האקדמי של המכון, החליפה אותו פרופ' נטע זיו אשר שמה הולך לפניה בתחום החברתי והביאה איתה אנרגיות חדשות. גם פרופ' שרון חנס, הדיקן הנוכחי, כבר רואה במכון חלק בלתי נפרד מנוף הפקולטה ומכיר בחשיבותו. למעגל התורמים למכון הצטרפו גם קרן ברכה בראשותה של ד"ר טלי יריב- משעל וקרן אדמונד דה רוטשילד, בראשותו של אלי בוך וחיזקו את יסודותיו.

כיום, עובדת קיומו של המכון נתפסת כמובנת מאליה וזה, כמובן, אומר הכל.

במונחים של השקעה, הרי שגם אם אין דרך לחשב במדויק את התרומה הכלכלית של נתינה שכזו, אין בי ספק שהיא משמעותית. כל שקל שהקרן המשפחתית שלנו השקיעה במכון, כבר הניב שקלים רבים שמגיעים ליעדם ומשנים את המציאות החברתית בישראל באמצעות הרחבת מעגל הנתינה, העשרת השיח בתחום והתפתחותו המקצועית.

חברי המכון, אנשי המפתח שנחשפו לתובנות שיצאו מהמכון ואלפי האנשים שהשתתפו במצטבר בכנסים שנערכו בו, דואגים לכך. הם מגשימים את חלומי.

אימפקט, זה כל הסיפור.

דפנה מיתר-נחמד, תל אביב, יוני 2020