מכתב ליוסי -אחרי 20 שנה…

בוקר טוב, ברכה יקרה ומשפחה יקרה של יוסי הדר ז"ל, חברי היקרים שותפי לדרך בנט"ל, שותפים ואורחים יקרים,

חלפו עשרים שנה. קשה לי להאמין שכך. למרות שהזכרון שלי אינו מהמשובחים, בענייני נט"ל אני זוכרת כל פרט ופרט. כך זה ביחוד לגבי שלב ההקמה של העמותה, כשיוסי הדר ז"ל פנה אלי, שנים אחרי שסיים להדריך אותי בעבודתי כמטפלת באמצעות אמנויות, וביקש ממני לחבור אליו ולהיות שותפתו בהגשמת החזון שלו שליווה אותו שנים רבות מאז מלחמת יום הכיפורים.

מסתבר, שיוסי שירת ברמת הגולן כרופא צעיר, וטיפל ברבים שנפצעו ופיתחו תגובת קרב קשה, ובשלב מסוים הוא והחובש שעבד איתו במרפאה כותרו על ידי חיילים סורים והצליחו לברוח ביחד ולהגיע לכוחותינו. החובש, סובל שנים רבות מתגובת קרב קשה המשפיעה על איכות חייו באופנים שונים עד היום.

מתקופת מלחמת יום כיפור, 1973, ועד קיץ 1997 , חי יוסי הדר עם הרצון, החלום והחזון להקים עמותה עבור רבים כל כך החיים בארץ והם נפגעי הלם קרב, PTSD, כתוצאה מהאירועים הרבים מספור הצובעים את חיינו בארץ כבר למעלה ממאה שנים. אמנם זה עתה ציינו את שנת ה-70 למדינת ישראל, אך ידוע שהאירועים הטראומטיים על רקע הסכסוך המתמשך היו כאן עוד קודם לכן.

אני מאמינה שאתם נמצאים כאן היום מסיבות שונות. איני מכירה את כולכם, אבל אני מאמינה שרובכם כאן כי הנושא קרוב לליבכם, תהא הסיבה אשר תהא. נמצאים כאן רבים מאנשי הטיפול, המתנדבים והצוות האדמיניסטרטיבי של נט"ל, שזו הזדמנות נהדרת להודות לכל אחד ואחת מכם באופן אישי על שנים רבות של נתינה מעצמכם למטופליכם.

לקראת כנס זה, בחרתי לכתוב מכתב אישי ליוסי הדר ז"ל עשרים שנה אחרי שנפרדו דרכינו בעקבות מותו הטראגי והוא בן 52 שנים.

יוסי יקר,

כבר מזמן אני חושבת לכתוב לך. מכתב אמיתי, ולא רק משפט פה ושם.. שהזדמן לי לומר לך בליבי.

אני כל כך מצטערת בשבילך ובשבילנו שאינך כאן היום בכנס העשרים שלנו.
זה באמת מעבר למילים. הרגשה של החמצה גדולה, והפסד גדול.

רק להזכיר לך ולשתף את האנשים הרבים שנמצאים כאן הבוקר, יצאנו לדרך משותפת בספטמבר 1997, 6 שנים אחרי שנפרדה דרכינו כשאתה, מדריך אותי בעבודתי כמטפלת באמצעות אמנויות במחלקות שיקום.

באותה תקופה, אל תוך הקליניקה נכנסו גם קולות מבחוץ, קולות של מלחמת לבנון הראשונה, פיגועים, הרוגים ופצועים , משפחות שכולות ואבדנים שחלחלו אלי לתוך הלב וחלקתי אותם איתך – את רגשותיי ודאגותי לגבי העתיד המחכה לנו ולילדינו. גם האבדנים האישיים שלי חלחלו אל השעות האלה, דיברתי איתך על הוריי שנפטרו בזה אחר זה 6 ו-8 שנים קודם לכן, כשאני אמא לבנות צעירות, ודאוגה לגבי ההשפעה שיש לעצב ולאבדן האישי שלי על התפתחותן ועולמן הרגשי.

יוסי יקר, למדת להכיר אותי ואת האכפתיות והדאגה שלי למדינה שלנו, את ההזדהות שלי עם אלה שחייהם השתנו מרגע אחד למשנהו.
כשביקשת ממני להצטרף לעמותה, הופתעתי . לא ידעתי מה המשמעות של החלטה כזו. ביקשתי ממך יום יומיים לחשוב על כך ולהתייעץ עם רולי ז"ל, בעלי. עבר יום וחזרתי אליך בהתרגשות עם החלטה חיובית. ידעתי שזו החלטה משנת חיים, רק לא הבנתי עד כמה.

יוסי, מי ידע שבמהלך שנת ההקמה הקשה הזו שעברה על שנינו מספטמבר 97 ועד יוני 98, בגופך מקננת מחלת סרטן קשה – לוקמיה. מי ידע אז, שבשעה שתכננו, דמיינו, התלבטנו והתארגנו, יחלפו מספר חדשים בודדים ואוותר לבד עם הרעיון והחזון שלך שהפך גם לשלי, ועם הרצון העצום שלי להקים את נט״ל ולהתגבר על כל הקשיים והחסמים שעמדו בדרכנו.

כשאושפזת באונקולוגית באיכילוב, באתי לראות אותך, דיברנו. ניסיתי להרגיע אותך. להגיד לך שנעבור את זה. שלא תדאג לנט״ל, שעכשיו אתה הפציינט ואת כל האנרגיות תשקיע בתהליך הטיפול וההחלמה. רציתי לשאול אותך עוד כל כך הרבה שאלות. היינו כל כך בהתחלה של הכל והאמנתי, באמת שהאמנתי בכל מאודי, שאתה תצא מזה.
שתעבור טיפול ובעוד כמה זמן, נמשיך בדיוק מהנקודה הזו בה הפסקנו.
כמה ימים אחרי, שקעת בשינה עמוקה ממנה לא קמת עוד. וזהו, נפרדנו ממך בכאב רב. ואני לא ידעתי אנה אני באה..

הכל היה כל כך קשה בהתחלה. בקושי מטופל אחד יחיד שפנה בעקבות מודעה ראשונה בעיתון.

חשבתי שאולי מותך הפתאומי הוא אות משמים שעלינו להפסיק כאחת את אשר התחלנו ביחד. אם אתה לא נמצא, אז איך אמשיך לבדי? המחשבות, הרגשות, הציפו אותי . עברו עוד כמה ימים, לאט לאט התגבשה אצלי ההרגשה החזקה כל כך שנט"ל תקום ותהיה. אין דרך חזרה! אני אמשיך ואצליח! אגשים את החלום שלך שהפך להיות גם החלום שלי. וכך היה.

יוסי, אתה זוכר שדיברנו והתלוצצנו לא פעם, שברגע שנודיע על פתיחת נט"ל, יהיו תורים ארוכים ברח' נחלת בנימין שירצו לבוא לטיפול בנט"ל, אז זהו, לא היו שום תורים. בקושי אחד או שניים התקשרו וגם זה לא היה בדיוק "כוונת המשורר". אנשים לא פנו. לא התקשרו. היינו כל כך מופתעים. חשבנו לעצמנו למה? מה קרה? טעינו? נט"ל אינה נחוצה?
באמת מבלבל.
לקח עוד מעט זמן והבנו. אנחנו מציעים משהו שקשה לאנשים לקבל. לאדם הסובל מפוסט טראומה, קשה כל כך להכיר בכך שהוא זקוק לעזרה, ועוד בעקבות המצב הבטחוני. הרי הורגלנו כל כך הרבה שנים לכך "שהמצב הבטחוני" זה שם נרדף לחיים בארץ. שמיום שאנחנו זוכרים את עצמנו, המונח הזה מלווה אותנו. פיגועים, אי שקט בגבולות, מלחמה, מתח ואי ודאות, אז כשמפרסמים מודעה שמזמינה אנשים לפנות ולקבל עזרה בעקבות המצב הבטחוני, קשה לקלוט את זה. וביחוד שהכחשה, היא חלק כל כך מאסיבי בחיינו כאן, כל כך נוכח. אז, לקח זמן. אבל לא כל כך הרבה זמן. וזה היה ממש נכון ומתאים לנו, כי זה נתן לנו זמן להתארגן מחדש אחרי שעזבת אותנו כל כך בפתאומיות.
בספטמבר 2000 החלה האינתיפאדה השנייה. אתה מאמין יוסי? תמיד אומרים שטיימינג זה אחד הגורמים החשובים בחיים. וזה נכון !!! עובדה.
נט"ל היתה מוכנה כאילו מישהו ידע וכיוון לכך. זה אתה? ידעת מה עומד לקרות?
אחרי שהאינתיפאדה החלה, הפניות לנט"ל לא פסקו ולמעשה הן לא פסקו עד היום. אתה מבין, החלום שלך, הרצון הענק שלך שהדבקת בו גם אותי, הביא לזה שכשהיו זקוקים לנו מאוד, היינו שם.
הטלפון לא חדל לצלצל. המצב היה כל כך מפחיד ומלחיץ. היו המון פיגועים, בזה אחר זה. בכל מקום בארץ. היו הרוגים, פצועים, המון אנשים לא יצאו מהבית, ממש כך. קשה לתאר את זה, וקשה לקלוט מה עברנו מאז.
יוסי, עד היום נט"ל סייעה למעל 280,000 אזרחים אתה מאמין? המחקרים שנעשו בשנים האחרונות מראים שבין 10 ל-15% מהאוכלוסייה סובלים מסימפטומים של פוסט טראומה, אז, מדובר על כ-800 900 אלף איש, אז זה לא כל כך מפתיע..
חלק מהפונים נעזרו בקו הסיוע שלנו, חלק הופנו וטופלו על ידי הצוות הקליני, או במועדון החברתי שיקומי בבית נט"ל. השנים חלפו והיום מטופלים פונים אלינו בבית נט"ל בתל אביב או בכל רחבי הארץ.
אתה ודאי יודע זאת, אבל באמת זכינו. יש לנו צוות מדהים בנט"ל!
כל מנהלי היחידות עובדים כבר שנים בנט"ל, חלקם למעלה מ-15 שנה.
אנשי טיפול שמחים להתחבר אלינו.
לכולם הידע, הניסיון והתכונות האנושיות הנחוצות כדי לתת לפונים אלינו את הטיפול הטוב ביותר. ומתנדבים, שאין מילים לתאר זאת, מקצועיים, מסורים, אנושיים.. השנה פתחנו את הקורס ה-21 שלנו. כל שנה קורס. מי שמתקבל ועובר אותו זוכה. זו חוויה חזקה ומאוד עוצמתית, והמודל שיצרה ד"ר סיגל חיימוב במהלך השנים ממשיך ומהווה את מודל ההכשרה בקו. היום גם מלמדים את המודל בארצות נוספות, לקווי מצוקה נוספים.
חבל שלא זכית להכיר את האנשים המדהימים שנמצאים כאן כבר שנים. המנכ"לית שלנו, אורלי גל, מנהלת אותנו ביד רמה כבר למעלה מ- 12 שנה, היא נותנת את הנשמה יום ולילה לטובת נט"ל.
ד"ר איתמר ברנע, שהשתחרר מצה"ל מתפקידו כרמ"ח נפגעים, נבחר על ידנו להיות הפסיכולוג הראשי מיד לאחר מותו של ד"ר יוסי הדר. זו היתה בחירה כל כך נכונה ומוצלחת ועד היום איתמר איתנו. איתמר יחלוק איתנו את דרכו בהמשך.
ב-2003 הצטרף אלינו פרופ' אבי בלייך כראש ועדת ההיגוי המקצועית והטיפולית שלנו. אבי שותף מלא לעשייה של נט"ל ותשמעו אותו בקרוב.
אני מרשה לעצמי להודות בשמך ובשמי לאנשים שלנו בנט"ל.
לסער עוזיאלי וד"ר חנה חימי – מנהלי צוות היחידה הקלינית, גילה סלע וצוות קו הסיוע, חגית בוכבינדר וצוות המועדון החברתי שיקומי, ד"ר תמר לביא ורקפת גינסברג וצוות היחידה הקהילתית, בינה לוין מנהלת התוכנית הרב תחומית ללימודי טראומה ולי מורי שאיתה, פרופ' מארק גלקופף ולירון לפיד צוות יחידת המחקר, לגלי דגן וצוות מחלקת שיווק וההסברה, יפעת מורד וצוות מחלקת קשרי חוץ וגיוס משאבים, מינה יקר מנהלת הכספים וסיגל אדם מנהלת משאבי אנוש, שולי דוד המנהל הטכנולוגי ואודיה מנהלת המשרד. כולם מקסימים והצוות הנפלא ביותר שיכולנו לחלום עליו. כולם מונעים מתוך תחושת שליחות אמיתית הגורמת לארגון הזה שנקרא נט"ל להיות ארגון חברתי מקצועי ומעל הכל אנושי.
אתה אמנם לא כאן, אבל אין לי ספק שאתה יודע, רואה ומרגיש שאתה מאוד נוכח במקום.
יוסי, יד הגורל היא, או משהו נורא אחר, אבל לפני 8 שנים, בינואר 2010 הסתבר לנו, שרולי, בעלי וחברי לחיים במשך כ-40 שנים, חלה באותו סוג סרטן שאתה חלית. רולי נפטר באוגוסט 2011 בדיוק 13 שנה אחריך. רולי ליווה אותי בכל צעד שעשיתי בנט"ל. הוא עזר לי, עודד אותי, וראיתי בו שותף שקט לעשייה מאחורי הקלעים.
יוסי, רציתי לספר לך דבר מה אישי מאוד, הנוגע במשפחתך הקרובה..
אולי לא יד המקרה היא, שהשבוע יצא לאור ספרה השני של ביתך, מיכל פרץ, שחברתה הטובה ביותר, רותי פוגל נרצחה בפיגוע טרור בשנת 2011 בישוב איתמר עם בעלה ושלושה ילדיהם. עבור מיכל זה אבדן קשה מאין כמותו, והיא בחרה לכתוב על רותי. על הכאב של הנותרים אחרי שקורה אסון כזה למישהו אהוב וקרוב.
בעקבות הארוע הזה, מיכל פנתה לנט"ל והיינו לצידה בירושלים עיר מגוריה.
אז אתה רואה יוסי, המעגלים של מי שנפגעים מהמצב הבטחוני הם כאלה שגם בני המשפחה הקרובה שלך אישית, נעזרו בגוף שאתה יזמת והקמת.
הספר "בשבילי, תשארי תמיד רותי" – מוצג כאן בכנס ואתם מוזמנים לפנות אל מיכל ולהתעניין בכתיבתה.
יוסי, רגע לפני שאסיים את דברי אליך, רציתי לומר לך תודה. תודה שהאמנת בי וחשבת שאוכל להיות לך לשותפה לדרך. בזכותך מגיל 47 ועד היום, עשרים שנה אחרי, אני קמה בכל בוקר עם חדוות עשייה, עם שמחה שאין דרך לאמוד אותה על שאני עושה את הדבר הכי משמעותי שיכולתי לאחל לעצמי,
תודה גם בשם כולנו, האנשים של נט"ל, המטופלים, וכל אלה הנעזרים על ידנו, ובשם כל האלפים הרבים שללא החזון שלך היו נותרים בבדידותם ובסבלם הרב. בזכותך כל זה קרה ואף ימשיך עוד שנים רבות.
ולכם, קהל יקר, תודה שאתם כאן איתנו, בכנס לציון 20 שנה להקמת נט"ל. עשרים שנה לעשייה בלתי פוסקת לשינוי השיח הציבורי והעלאת המודעות לפציעה השקופה.
החברה הישראלית מהווה פאזל אנושי גדול ומורכב, בו כל אחת ואחד מאיתנו הינו חלק מהתמונה.
ברגע שמישהו מאיתנו נפגע, הפאזל כבר איננו שלם. אנחנו עושים ככל יכולתנו להשלים הפאזל עד כמה שרק ניתן.
אני מאחלת לכם יום מעניין, מעורר השראה ומחשבה בתקווה לעתיד טוב יותר לכולנו בארצנו.